במפגשי האפיה אשמח להנחות וללמד את רזי האפייה עם מתכונים פשוטים להכנה ומרשימים למראה, שאותם נבחר יחד בהתאם לרצונכם, תוך שימוש בחומרי גלם הקיימים בכל בבית

  • עדי ברק אגמון

עוגיות רחת לוקום שנותנות טעם ופרופורציה לחיים

עודכן ב: אוג 9

לפעמים בחיים קורים לנו אירועים שרק בראייה לאחור אפשר לפרש אותם.

רק בראייה לאחור אפשר לזהות כי שם נזרע הזרע.

כשהייתי ממש קטנה, אימא שלי היתה אופה. לא הרבה, אבל היו כמה עוגות קבועות וטעימות שהיתה מכינה לנו (רולדה במילוי גבינה מתוקה תפוחים וקינמון, עוגת שכבות קצפת ליום הולדת, נקניק קוקוס ושוקולד וכיסוני בצק עלים עם תפוחים שזכורים לי כטעימים במיוחד).

כשהייתי בת 7 פקד את משפחתי אסון ואחותי הגדולה נפטרה מסיבוך של מחלה. לימים למדתי כי מאז פטירתה של שרי ז"ל, אימא שלי איבדה את החשק והרצון לאפות. הטראומה והכאב היו גדולים מידי. אפייה עבורה היתה עשייה שכולה שמחה, נתינה ויצירה ואז בשנים הראשונות לאסון, זה היה גדול עליה.

אבל כמו שאתם יודעים, בחיים אין וואקום ואת הוואקום במטבח אני התחלתי למלא מבלי בכלל שאהיה מודעת לכך שזו תהיה אהבתי הגדולה.


קפיצה ראשונה בזמן.

עין גדי. אני ילדה בת 10, מקציפה חלבונים בכדי להכין קצפיות במיקסר "של פעם" עם שני מקצפים שפועלים זה לצד זה. באופן הכי לא מודע אני מקרבת את הראש בכדי לבדוק את איכות ההקצפה ואז זה קורה - השיער שלי נתפס במקצפים והם מתחילים להסתלסל לי על השיער כמו שני רולים ענקיים ומושכים אותי לתוך המערבל. כן, זה היה מפחיד בדיוק כמו שזה נקרא. באינסטינקט אני רצה לכיוון חדר השינה של הורי. כבל החשמל ניתק מהשקע מעוצמת המשיכה, המיקסר נופל ונגרר אחרי והמקצפים תקועים לי בשיער עם בלילת חלבונים, סוכר והרבה דמעות.

כנראה שזה היה הרגע. הרגע בו חיי (ושערי) נקשרו למטבח, נקשרו למיקסר, נקשרו לאפיה.

ומאז אני אופה.

מטבח של מטר וחצי , חומרי גלם בסיסים (ביצים, קמח, מרגרינה, שמנת, חלב וצימקאו) ותנור על המקרר שמצריך לטפס על כיסא בכדי להגיע אליו. כל זה לא הפריע לי להכין קצפיות, עוגות טורט, מרציפן, ועוגת שוקולד ואגוזים אהובה במיוחד של נירה שויאר מהספר האלמותי 'עוגות לכל עת'.


קפיצה שנייה בזמן.

עין גדי. אני נערה בת 14. הקיבוצניקים שבנינו מכירים את המונח "יום עבודה". יום בשבוע שבו במקום ללמוד, הלכנו לעבוד באחד ממקומות העבודה בקיבוץ.

ההתחלה שלי היתה בחממות - עבודת ידיים, בוץ, אדמה, צמחייה, טוף, גידולים הידרופונים, לחות גבוהה, הכי קרוב לטבע ולאדמה שאפשר.

שנה אח"כ יכולתי לבחור בין עבודה במוסך לבין המאפייה הקטנה שהיתה אז בפונדק (מסעדה ליד שמורות הטבע). להחליף גלגל כבר ידעתי, אז בחרתי במאפייה😉 שם בעיקר מרחתי קרמים על עוגות ועזרתי לחלק עוגות לצלחות הגשה.

כמה חודשים לאחר מכן נפתחה מסעדה גדולה וחדשה במרחצאות הגופרית. ענת בוסקילה (אז ליאור), נבחרה לנהל את הקונדיטוריה ועל כן הלכה ללמוד את רזי האפייה אצל הנס ברטלה המלך הבלתי מעורער של הקונדיטוריות בישראל.

ענת הפליאה ללמד אותי את כל הסודות. הקצפה, בחישה, שקילה, איך לפרוס עוגה ל 3 משטחים שווים, איך להחזיק פלטה, איך לצפות עוגה בקרם וליישר אותה פלס, איך לזלף בצורה אחידה, איך לפרוס ישר. טכניקה טכניקה טכניקה.

בעידן האינסטגרם והסרטונים המהירים, כל קישוט של עוגה נראה קלי קלות. מורחים, מסובבים, והינה יש עוגה מצופה לתפארת. המציאות כמו המציאות מורכבת יותר ודורשת הרבה יותר ממה שנראה לעין.

שעות על גבי שעות של תרגול ולעולם לא נמאס לי. כל כך לא נמאס לי שבכל שנותי בתיכון עבדתי שם ולאחר הצבא חזרתי לקיבוץ לנהל את הקונדיטוריה שאז כבר התרחבה ועברה למשכן גדול ומפואר במתחם מרכז המזון הקיבוצי.


קפיצה שלישית בזמן.

חדרה. אני כבר ילדה גדולה. אימא, יש לי בלוג על מתכונים, האפייה עדיין אהובה וחלק מחיי, אבל לא כל חיי.

לפני כשבועיים, אני נכנסת לפייסבוק ורואה את שמי מתוייג בפוסט המזמין בלוגריות להעביר סדנאות אפיה במקלט לנערות במצוקה בדרום הארץ. מייד אמרתי כן.

השבוע נפגשנו.

יצאנו מחדרה משלחת של בנות אגמון: מיקה, נועה ואנוכי מצוידות בסינרים, מערוכים, רחת לוקום והרבה אנרגיה טובה בדרכנו אל "הלא נודע".

מודה, היו לי חששות. את מי אפגוש? איך יהיה? האם הסיפור שלי יעניין אותן? איזה ערך מוסף אני יכולה לתת להן? האם בכלל נדרש לתת ערך מוסף? הרבה סימני שאלה.

כשהגענו למקום, כבר מהרגע הראשון, מהצעד הראשון בחצר הבית הרגשתי נפלא. החיוך של ענבר מרכזת הפעילות וקבלת הפנים החמה עשתה את שלה. מיד הרגשנו בבית.

הנערות התאספו סביב השולחן המרכזי והתחלנו לדבר. אני סיפרתי להן על ילדותי בקיבוץ, על האובדן של שרי ז"ל ועל הדרך שבה הגעתי לאפיה, דיברנו על כך שלעיתים דווקא מהמקומות הקשים אפשר למצוא דבר קטן שיביא לנו נחמה גדולה. הן סיפרו לי מה הן אוהבות לאכול, מי אוהבת ומי פחות להיות במטבח, הן צחקו ואני צחקתי. כשאמרתי שהמתכון שנכין היום יהיה מתכון של עוגיות רחת לוקום, מיד ראיתי את הפרצופים החמוצים למשמע השם: רחת לוקום. פרצופים שמיד הפכו לסיפורים. מסתבר שכמעט לכל אחת יש זיכרון שקשור ברחת לוקום ולרוב הזיכרון קשור לבית ("אימא שלי היתה מכינה", "אבקת הסוכר מזכירה לי את המאפרה של סבא"). סיפרתי להם שאני אוהבת את המתכון הזה כי הוא מזכיר לי את סבתא שלי שנפטרה לפני מספר שנים והוא גם מייצג בעיני את מגוון התרבויות של ארץ ישראל: קיבוצניקית שזוכרת שבבית של סבתא שלה, שעלתה מרומניה ודיברה גרמנית, אכלו עוגיות רחת לוקום שמוצאן בכלל מטורקיה. הכי קיבוץ גלויות שיש.

אז אחרי שדיברנו וצחקנו, עברנו לחלק היצירתי של היום.

הבנות ערבבו ולשו בידיים, רידדו, פרסו חתכו ושאלו המון שאלות וזכו להמון תשובות. למשך כשעה המטבח הפך לזירה נשית מרגשת שמכילה בתוכה יצירה, עשייה, צחוק, עידוד, תמיכה, חופש, חמלה, סבלנות, למידה, התרגשות וסקרנות.

כנראה שבכל מפגש של מספר בנות החלק של "הקצ'קייס" שבנו משתלט על האירוע וככה תוך כדי עבודה שוחחנו על ההורים, על זיכרונות, על מקומות בארץ, על שירים וזמרים, על מאכלים אהובים ועוד נושאים שיישארו בנינו. אלו היו רגעים מופלאים. האי עם השייש האדום הפך לאי של שפיות בתוך בית שכולו הגנה, חום, אהבה, תמיכה והעצמה לנשים קטנות שהחיים אתגרו אותן ברמה שלעולם לא אבין.

זכיתי לבלות בחברתן, זכיתי לאפות איתן והמחשבה שהטרידה אותי בתחילת היום לגבי הערך המוסף שאביא איתי, התחלפה בהבנה ובהכרה ובהודיה על הערך המוסף שהן העניקו לי.

כששאלתי אותן בסוף היום, מה הן יזכרו מהיום הזה, התשובה החד משמעית והגורפת היתה : את נועה😍 ברור!הרי בכל רגע נתון הילדה הזו ממגנטת הרבה יותר מכל עוגייה או מאכל על פני היקום.


בתחילת הפוסט כתבתי שלפעמים בחיים קורים לנו אירועים שרק בראייה לאחור אפשר לפרש אותם.

ככה אני מרגישה לאחר הפגישה עם חבורת הנערות היפות וטובות הנפש שפגשתי השבוע.

מאז יום שני, הראש עובד כל הזמן - מחשבות עולות, מילים שנאמרו, מבטים שהוחלפו, מחוות קטנות שנעשו.

יקח לי זמן לעכל את החוויה ולפרש את משמעות המפגש עבורי.

משפט אחד, שאמרה אחת הבנות בסיום המפגש, לא מפסיק להדהד לי בראש ולהרטיב את עיני. היא אמרה: "אני מרגישה רגועה עכשיו. מאוזנת".

גם אני.

תודה. זכיתי


מתכון לעוגיות רחת לוקום (מתוך הספר "אופים בבית" של ישראל אהרוני ורפי כהן)


לבצק:

200 גר חמאה רכה

1 מיכל שמנת מתוקה

2.5 כוסות קמח (350 גר)

שמים בקערה את כל המרכיבים ולשים לכדי בצק אחיד וחלק. עוטפים בניילון נצמד ושומרים במקרר כחצי שעה.


למילוי:

8-10 קוביות של רחת לוקום

אבקת סוכר

כשהבצק במקרר, חותכים את הרחת לוקום לרצועות/ מלבנים קטנים (כ 3 ס"מ*1ס"מ)

אני אישית אוהבת את העוגיות קטנות ולכן פורסת את הרחת למלבנים קטנים ודקים.


להכנת העוגיות:

מרדדים את הבצק על משטח מקומח לעובי של כ 3 מ"מ. חותכים למשולשים. מניחים בבסיס המשולש את קוביית הרחת ומגלגלים (כמו ברוגלאך).

מניחים בתבנית ואופים בתנור שחומם מראש (160 מעלות) כ 20 דקות עד שהעוגיות פריכות ובהירות.

מוציאים מהתנור ומפזרים אבקת סוכר.


!חדש

מפגשי אפיה 

בהתאמה אישית

כתבות חדשות שעלו בבלוג

©2018 by מאיפה המתכון?. Proudly created with Wix.com