שלום כיתה א'

עוד יומיים נועה שלנו מתחילה את המסע המורכב שנקרא בית ספר. אם הייתי חושבת שזה עומד להיות מסע מופלא, כנראה שהייתי בוחרת להשתמש בביטוי הזה, אבל החיים לימדו אותי שגם אלף ססמאות, איחולים וברכות של מורות ומנהלות לא יעזרו לטשטש את העובדה שבית ספר זה דבר מבאס. במיוחד שאתה ילד וכל מה שאתה רוצה זה לשחק.

אימא שושו מספרת שביום הראשון של כיתה א', חזרתי הביתה ואמרתי לה ש"זה לא בשבילי". תבינו, כשעליתי לכיתה א' בשנות ה 70 המאוחרות, התנאים היו אופטימליים: 12 תלמידים בכיתה, מחנכת נפלאה, כיתה מרווחת ויפה, ילקוט אדום וקלמר מפח עם ציורים של ילדים משחקים - הכל היה מושלם. אימא תפרה לי שמלה, עשתה לי צמות וביחד עם אבא מנו חצינו את שער הענפים ברחבת הכיתה. אז איך בכל זאת קרה שעל סמך יום אחד גיבשתי דעה כל כך מוצקה?

כנראה שכבר אז הרגשתי שלקחת ילדת חופש בת 6 שרגילה להתרוצץ בטבע המושלם של קיבוץ עין גדי ולהושיב אותה בתוך 4 קירות, ליד שולחן מול לוח ספרים ומחברת זה רעיון גרוע.

אבא מנו מברך את ילדי כתת צוקים ביומם הראשון בבית הספר. באמצע עסוקה עם הצמות - אני

עברו הרבה שנים עד שהצלחתי להבין איך זה שילדה כל כך סקרנית, נבונה שבכל יום אוהבת ללמוד דברים חדשים, סבלה כל כך בבית הספר. 12 שנה סבלתי. לא סבל כזה שבוכים ממנו או מסתגרים בגללו בבית, אלא סבל כזה של שעמום. באתי, למדתי, נבחנתי, לפעמים גם העתקתי (וגם נתפסתי ונענשתי), אבל תכלס לא עניין אותי ללמוד.

את חדוות הלמידה מצאתי רק בגיל 25 באוניברסיטה כשהלכתי ללמוד מרצון ומבחירה באוניברסיטת בן גוריון.

שלושת השנים הראשונות של התואר הראשון עברו כל כך מהר שמיד נרשמתי לתואר שני בכדי שחווית הלמידה לא תיגמר לי כל כך מהר.

קצת כמו עם החומוס, גם כאן - לימודים צריך לעשות באהבה או לא לעשות בכלל והראיה היא שגם נהנתי, גם הצטיינתי וגם אני אשכרה זוכרת חומרים שלמדתי לפני שני עשורים.

ועכשיו נועה שלי מתחילה את המסלול ואני כולי תקווה שעל אף היותה פרפרית חופש היא תמצא עניין בתוך ארבעת הקירות, מול הלוח, הספר והמחברת. אין לי הרבה טיפים או עצות, רק תקווה שיהיה לה טוב.

במהלך השבוע האחרון בין מפגש ילדים, אספת הורים וטקס כניסה לכיתה א', שמעתי כל כך הרבה מילים על קבלה והכלה ולמידה ועניין ותמיכה וסקרנות וחוויה, שמכבסת המילים הזו כבר נמאסה עלי לגמרי ואנחנו עוד לא ב 1.9.

אז אם אתם שואלים אותי עם איזו צידה אני שולחת את ילדתי המשגעת לכיתה א', אני אספר לכם: אני שולחת אותה עם צידה טעימה!

סבתא שושו קנתה קופסת אוכל משודרגת עם תאים, מגרות וכוסות כיאה לקופסת אוכל המשוגרת לחלל החיצון, ואני ניצלתי את הצהריים להכנת שבלולי ומקלות פיצה של קרן אגם הנשואה למאפייה בכדי שיהיה עם מה "להמתיק את הגלולה".

נועה שלי, שמבחינתי נולדה לפני 6 ימים, כבר בת 6 שנים ומתחילה עוד פחות מ 48 שעות את המסע, וכולי תקווה שרק תישאר כמו שהיא - נהדרת, חכמה, טובת לב, שמחה, אוהבת, מצחיקה, רגישה, חברותית, מוכשרת, יצירתית וסקרנית.

בהצלחה ושלום כיתה א'.