במפגשי האפיה אשמח להנחות וללמד את רזי האפייה עם מתכונים פשוטים להכנה ומרשימים למראה, שאותם נבחר יחד בהתאם לרצונכם, תוך שימוש בחומרי גלם הקיימים בכל בבית

  • עדי ברק אגמון

חוגגים פסח בצל מגיפת הקורונה

עודכן ב: 9 אוג 2020

העולם משותק. מגיפת הקורונה משתוללת ומכה בכל העולם ללא הבדל דת גזע או מין. כולנו חוטפים.

אנחנו כבר 3 שבועות מכונסים בבית וזוהי תקופה מאתגרת לכולנו.

השהייה בבית אינה זרה לי. במהלך ההיריון עם איתי נדרשתי לשמירת הריון - 3 חודשים של בית. מטיילת בין חדר השינה, לסלון. הרבה זמן לקריאה, מחשבה ומנוחה פיזית ונפשית. אז התנאים היו שונים - לא עשיתי דבר מלבד לגדל ייצור בלונדיני וכחול עיניים ברחמי. כל מטלות הבית עברו במיידי לרועי שעמד במשימות בגבורה מעוררת הערצה והערכה. אבל הפעם המצב שונה. אין לי "תירוצים"כולנו נדרשנו להתכנס בבית, הורים וילדים, ואין לי את הפריבילגיה למנוחה - לא נפשית ובטח שלא פיזית.

מלבד הקיטורים הקבועים על עומס בבישולים, כלים, כביסות וקיפולים אני חושבת שהאתגר הגדול הוא לשמור על בריאות הנפש של כל דיירי הבית.

ילד בן 2.3 וילדה בת 6.5 שלכל אחד צרכים משלו - הפעלה, למידה והעשרה ברמות שונות, אבא שעובד מהבית ואימא אחת שמג'נגלת בין כולם ומנסה למצוא גם לעצמה כמה דקות של זמן אישי. לא תמיד זה קל.

לשמחתי הילדים יודעים להפעיל את עצמם והתקופה הזו מלמדת אותם יצירתיות ושיתוף פעולה ויכולת להמציא יש מאין ועם כל זה שאנחנו זוכים לרגעי חסד ושמחה מהביחד המשפחתי, אחרי 3 שבועות בבית אני רואה שהדבר שהכי חסר להם זה החברה. הניתוק החברתי מתחיל לתת אותותיו וזה החלק הקשה ביותר.

נכון שלנו המבוגרים קל יותר להתמודד. אנחנו מדברים בטלפון, עושים שיחות ווידאו וזום, אבל למרות שהילדים שלנו נולדו לדור של מסכים ושולטים ברזי הטלפון והיוטיוב, אני מבינה שהמסכים עבורם הם בילוי, לימוד והעשרה והם לא יכולים להוות תחליף למפגש, שיחה, חיבוק ומשחק.


הריחוק מהמשפחה המורחבת קשה לכולנו והוא מתעצם ככל שאנחנו מתקרבים לחג הפסח. מאז נישואי לרועי כבר יצא לי לחגוג את ליל הסדר בנפרד מאימי ואחותי, אבל זו הפעם הראשונה שכל אחת מאיתנו חוגגת לבד בביתה. גם המשפחה של רועי, שהיא גדולה וענפה וכל שנה השבט חוגג יחד, תאלץ להפריד כוחות השנה וזה מוזר לנו בדיוק כמו שזה מוזר לאלפי משפחות בארץ ובעולם.


אז במקום ליפול למרה שחורה, החלטנו להתארגן על ליל סדר קצת שונה כך שלמרות הריחוק נוכל כולנו להרגיש ביחד.

כן. כן. גם אצלנו סבא שוע (אבא של רועי) יערוך את הסדר בשידור משותף בזום וכולנו נוכל לראות ולשמוח יחד בקריאת ההגדה. מעבר לצד הטקסי שבו כולנו ניקח חלק, החלטתי שגם בצד הקולינרי אנחנו צריכים לפחות משהו אחד שינציח את המסורת משפחתית הקטנה של משפחתה של אימי - משפחת וונש.


סבא וסבתא שלי (מינקה ושרוליק וונש ז"ל) עלו מטרנסילבניה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ולאחר תקופה במחנה מעפילים בעתלית הגיעו לנחלת יהודה ועבדו בסלילת כבישים בבית עובד. עוד לפני שעלו לארץ, סבא למד בבוקרשט זגגות ולכן לאחר שלב ההתאקלמות בארץ, מצא את מקומו כפועל בבית החרושת לניפוח זכוכית "גביש" שבראשון לציון. לאחר פשיטת הרגל של המפעל בתחילת שנות ה 70, פתח סבא חנות עצמאית למסגור תמונות וזגגות בניין, שבו הוא וסבתא עבדו עד למותו הפתאומי בגיל 71 כשאני הייתי בת 14.